Introduction Hebrew

בעת שחי בפריז, חיבר אנדרה היידו ספר לגיטרה בשם "מיקרו-קוסמוס לגיטרה". הספר מכיל קטעים קצרים שנכתבו במטרה ללמד נגינה בגיטרה באופן המוזיקלי ביותר.
שם הספר מתייחס ל"מיקרוקוסמוס לפסנתר" שהלחין בלה ברטוק.

אנדרה היידו היה תלמידו של אנטון קודאי. המהפכה שחולל קודאי יחד עם בלה ברטוק בחינוך המוזיקלי בהונגריה, הניבה וממשיכה להניב מוזיקאים גדולים עד ימינו.

איך אפשר להיכנס אל תוכה של המוזיקה מבלי לעסוק בשפה או בדקדוק המוזיקלי?

כיצד להסיר את המכשולים העומדים בדרכם של ילד ושל תלמיד הלהוטים ללמוד מוזיקה ברצינות?

במדינות רבות, הלך הרוח הפוליטי מכתיב בחירות מסויימות בחינוך. כך למשל לפני שיתחיל לתרגל עם הכלי שלו, מחוייב התלמיד המתחיל ללמוד קריאת מוזיקה במשך שלוש שנים של שיעורי תיאוריה ושיעורי סולפז', דבר שגורם למערכת לאבד תלמידים רבים. תלמידים אלו פשוט לא מצליחים לגייס סבלנות מספקת כדי לדחות את תחילת הנגינה על הכלי שבחרו, והם זונחים את חלומם.

הניסיון שצברתי במוסדות כאלו איפשר לי להבין ולאפיין את האלימות שמפעילה מערכת כזו שכופה על התלמידים לחשוב רק על המטרה הסופית, ולא על הדרך שמובילה ללמידה מתוך הנאה.

לשון האם נרכשת בקלות מתוך מערכת יחסים שנוצרת בין אם לילד. במערכת יחסים זו הדיבור נלמד לפני הכתיבה.

על הידע להימסר מההורים, או אחר כך מהמורה, ישירות מיד ליד, ללא אלימות, כמו במירוץ שליחים.

כך, הידע נקלט באופן אורגני על ידי התלמיד והמוזיקאי המתחיל. תפקידו של המורה, לפיכך, הוא להיות זה שמסיר את האבנים הקטנות, את הקשיים הקטנים הפזורים על הדרך, וכך להכשירה לרכישת הידע והמסורת על ידי הלומד.

במובן זה, ניסיוני בחינוך מוזיקלי ומחקריי הם שהובילו אותי ליצירת הבלוג הזה, המבוסס על "מיקרוקוסמוס לגיטרה", במטרה למצוא את הדרך היעילה ביותר לנקות את המכשולים בפני הגיטריסט המתלמד.
השתדלתי למצוא שיטה שתסייע לשילוב המוצלח בין הקטבים של "קריאה והאזנה".
לראות, להסתכל, לשמוע, להאזין.

הקצב המהיר המאפיין את השיטה הזו מאפשר לתלמיד לתפוס בהקדם את העקרונות, דבר שאינו מתאפשר בדרך המסורתית בשל הקצב האטי שלה.

היעדים המבוקשים הם: למקד את התלמיד בשילוב עדין של כלי הנגינה עם גופו, להעמיק את יכולותיו בהדרגה, להראות כיצד ניתן ללמוד קטע מוזיקלי בעל פה מתוך הנאה ולא מתח, להעיר את תשומת לבו להבנה עמוקה של כל תנועת גוף כדי לסייע לו להפנים ולזכור אותה.

הסברים מילוליים עלולים להפריע לתהליך הלמידה, ביוצרם חיץ בין המורה לבין התלמיד.

למעשה, בחינוך המוזיקלי, המילים יוצרות פעמים רבות כיווצים וחסימות, כאשר כוונתן האמיתית אינה נתפסת נכון על ידי התלמיד.
אנו מעדיפים על כן ליצור סביבה אודיו-ויזואלית אמיתית: "אודיו" - כי על התלמיד להתמקד במה שהוא שומע, ו"ויזואלית" – כי עליו לפענח את הפרטיטורה ולעקוב אחר ההתוויות.

אנו משתדלים לשמור על תשומת לבו של התלמיד ממוקדת בעזרת השמיעה והראייה.

שיקולים שונים חייבים להילקח בחשבון:
- ללמד תוך הדגמה ויזואלית כך שהתלמיד ילמד את המחוות באופן חזותי.
   נזכיר את "נוירוני המראה" החשובים ללמידה

-     להמחיש לתלמיד את הפער הקיים בין הראייה המהירה לבין השמיעה, האיטית יותר

-     לנקות את המכשולים בדרך אל "לדעת איך"

"לדעת איך" משמעותו לנטרל את הפחד מטעויות. זהו אותו פחד שחש כל אדם מול דבר שהוא רוצה לעשות בלי לדעת "איך".
בשיטה זו, אני מקנה את העדיפות העליונה ל"תשומת לב".

כדי למנוע את אלימות הגוף אל מול התנועות החדשות שעליו לסגל לכלי הנגינה החדש לו, יש לחשוב על כלי הנגינה כעל שלוחה של הגוף, או כעין הארכה של היד.

יש ללמוד גם לא למהר להשיג את המטרה, ללמוד כיצד "לקחת את הזמן": הזמן, הקצב, והתנועה הם השלד של המוזיקה.

כשמגיע הרגע לנגן, על התלמיד לנסות לסלק מתודעתו את הדימויים שרכש על הדרכים השונות לנגן גיטרה, כדי לפתוח ולפתח את הצליל האישי שלו.
חיקוי עיוור אינו מסייע לתלמיד לגלות את עולמו שלו.

תפקידו של המורה המוסר את הידע הוא להסיר את האבנים מן הדרך. עליו האחריות להסביר לתלמיד את המשימה המוטלת עליו. עליו להכיר זאת לתלמיד תוך הימנעות מהאמביולנטיות שמשרות ה"מילים".
לדעתי, המוזיקה אינה אחד מתחומי הדעת בהם הידע מועבר באמצעות מילים.

המטרה היא להביא את המוזיקאי המתחיל להרגיש, ולא להבין, כדי לגרום לו להיפתח אל השפה הלא מילולית הזו - שפת המוזיקה.
שפה זו מקנה לו גישה לתחום אחר של הכרה.
מבחינה זו, החוויה המוזיקלית היא אופן אחר של ביטוי תקשורתי.

כשאנו עוסקים באמנות, עלינו להימנע משימוש במושג השלמות.
עדיף לחשוב במונחים של "מצויינות".
רעיון השלמות כרוך בלחץ ומתח בשל חלוף הזמן, בפחד מעשיית טעות, במחשבה על הטוטליות ועל הסופיות. האמן מתמקד אז דווקא בכשלונותיו.

מוזיקה חיה אף פעם אינה בטוחה מהסכנה לעשות טעות.

האמן אינו מהנדס, שמייצר מוצר מוגמר ויכול לעבוד עליו ולשפרו בנחת, אלא הוא אדם שביר המהלך כמו לוליין על חבל דק. להגיע לתוצאה מוצלחת, אם בכלל יש תוצאה, זהו נס!.

מוזיקה היא שפה, אבל היא שפה לא-מילולית, שפה ללא משמעות מילולית. זו שפה שלא מעבירה משמעות במובן המשמעות של מילה.

הקודים של המוזיקה הם פשוטים: אקורד מפיק צליל שנקרא תו.

כשמאזינים למוזיקה יש לשמוע קול אנושי שמדבר.

יש להתמקד לא רק במילים, אלא גם במוזיקה שבה המילים מבוטאות. צליל קולו של כל אדם הוא ייחודי. לכל יצור חי יש קול המבדיל אותו מהאחרים.

מטרת המורה לעזור לתלמיד להתהוות, לשנות צורה, להשתפר בהתמדה ולא בכוח, בהדרגה, וכך אישיותו יכולה להתפתח.

בתחילה, התלמיד אינו יכול ללמוד הכל בעל פה, כי יש דברים רבים שעליו לזכור: להרפות את גופו, לדעת לכוון את ראייתו ואת שמיעתו, למצוא תנוחה נוחה וכן הלאה.

בבלוג הזה, אני מנגן באופן הכי פשוט שאפשר מבלי לאבד את המוזיקה. אני מדגים כל קטע בנגינת תבניות קצביות קצרות, ואני מתקדם איתו צעד צעד תוך המשכיות, זרימה והנאה.

אין זה דבר פשוט לקרוא ולפענח פרטיטורה לגיטרה. אני מנסה להפחית את הקושי על ידי גירוי תאי הזיכרון, כדי שנוכל לראות את הפרטיטורה כמו שאנחנו מתבוננים בציור המונח לפנינו.

כך מסייעת פעולה זו ללמוד בעל פה את כל הסימנים האלה ביתר קלות.

מאז דקארט והתעקשותו על נפרדות הגוף מהנפש, שיטת ההוראה במערב מתעלמת מהגוף. הדואליות הזו חיסלה כישרונות רבים מאד.

בחרתי ללמד על פי ספרו של אנדרה היידו, כמחווה לחברותו ולסבלנותו.

רוז'ה ישי

(תירגם מצרפתית גיל גונן)